לפני ארבעה חודשים בערך הייתי בהרצאה של ד"ר אייל דורון.
הרצאה מצוינת, התחברתי אליה מכל כך הרבה היבטים .
אחד המשפטים שהכי זכורים לי היה,
שלפעמים אנחנו ההורים רגע לפני שאנחנו נכנסים בדלת של הבית ,אנחנו לובשים מדי שוטר או פושטים את שלנו, שוכחים מי אנחנו
ומשאירים את כל הכישרונות שלנו מחוץ לדלת .
המשפט הזה ליווה אותי הרבה זמן ,חשבתי עליו.
עד כמה זה נכון אצלי ? וכמה ממני נשאר בחוץ ?
כמה זה כל כך לא פייר לילדים שלי .
ואז גם הזכרתי לעצמי שאני באמת משתדלת, בזמן שיש לי, להכניס קצת יותר מהאיכויות שלי לבית ולתוכם( לילדים).
ובתוך תוכי אמרתי "אם היה לי עוד זמן" ותמיד איך שהוא הזמן הזה לא הגיע כמו שצריך, הייתי עושה יותר.
והנה הופיעה גברת קורונה ,טרפה את הקלפים והכניסה את הנעלם העיקרי: זמן.
והמשפט הזה הדהד במלוא הדרו.
ואז בוקר אחד פתאום הסתכלתי עלינו מהצד וראיתי אותנו יושבים וסוף סוף פתחנו את ספר טיפולי שקניתי ( לצורכי עבודה) לפני 5 חודשים ורציתי הרבה זמן לקרוא אותו איתם ובזמן מדויק עשיתי את מה שאני הכי טובה בו ליווי רגשי .
דברנו על רגשות.
עשינו סדר.
צחקנו ,התעצבנו ,בכינו .
ממש היינו!
וביטאנו את כל זה דרך הידיים והגוף.
בתקופה הזו של הקורונה התחלתי לשאול את עצמי הרבה שאלות כמו מה יישאר
מהתקופה הזו? מה היא תשאיר אחריה ?
איך נרצה לזכור את עצמנו בה ?
איזה שינויים היא תשאיר בתוכנו ?
איך נרגיש אחריה?
השאלות האלו עוררו אותי למקד עשייה!
להבין מה חשוב ואיך עם הכישורים הייחודיים שלי אכניס אותם לתוך ביתי שלי.
רגש תחילה – רגשות זה כל הסיפור.♡
