שהייתי ילדה מאד רציתי לדעת לגלוש.
אח שלי היה גולש גלים וכל יום אני זוכרת שהיה לוקח את הגלשן מניח אותו על הגג של האוטו ונוסע לים ,
אני בתור ילדה שהעריצה את אחיה הגדול הייתי מצטרפת לפעמים
הייתי יושבת על החוף ורואה אותם איך הם היו עולים על הגלשן ותופסים גלים
עד שפעם אחת עזרתי אומץ ובקשתי ממנו שילמד אותי לגלוש .
הוא בהתחלה לא זרם איתי ,אבל אני זוכרת שהייתי מאד משכנעת ואמרתי לו שאני ממש לא פוחדת-שיקרתי
ושראיתי אותו כבר גולש הרבה פעמים ואני בטוח אצליח .
עד שיום אחד הוא הסכים.
זכורה לי תמונה שהוא מלמד אותי איך עולים על הגלשן משכיבה לעמידה .
אני בטוחה שזה לקח כמה פעמים עד שהצלחתי אבל את זה אני לא זוכרת .
אני זוכרת שתפסתי גל, עליתי משכיבה לעמידה הכמה שניות האלו של יציבות זכורות לי, זכורה לי ההתרגשות והחוויה של ההצלחה ושנייה לאחר מכן התרסקתי למים .
באותו רגע שהרמתי את הראש מעל המים התחלתי להרגיש את הפחד ,חוסר אונים חוסר שליטה ואת המחשבה שאין לי שליטה ובטח אני אפול למים עמוקים.
ומאותו היום לא הסכמתי לנסות או אפילו לחשוב על האפשרות לעלות שוב על הגלשן.
ועד היום הכניסה למים עמוקים מעלה בי חרדה ופחד –בדיוק את אותה תחושה שהרגשתי אז.
קיבעתי לי את המסלול בראש.
הדפוס הזה קרה לי עוד הרבה פעמים בחיים .
הרגש שלט בהתנהגות שלי במקרה הזה לא נתתי לעצמי את האפשרות לנסות שוב ועדיין לא ניסיתי שוב לעלות על גלשן – זה עוד יקרה.
זה קורה בהרבה תחומים בחיים ,להרבה אנשים ,שמעדיפים לא להפגש שוב עם התחושה שהפחידה אותם ,לא להתעמת איתה וככה מוותרים או נמנעים מהנאות גדולות, התקדמות, הצלחה, אהבה ,זוגיות ועוד הרבה הרבה דברים.
המחשבות שלנו הן לא אנחנו יש דרך לעקוף אותן. לבודד אותן. להסתכל עליהן מבחוץ.
לעשות zoom out ולראות שהן חלק ממי שאנחנו ויחד עם זאת הן לא מגדירות אותנו
וזה שפעם אחת "נכשלנו" לא אומר שזה מה שיקרה בפעם הבאה.
אנחנו יכולים לשבור את השרשרת של המחשבות דרך התבוננות על המחשבה הזו מבחוץ , ממרחק או ממקום גבוה הרבה יותר ולראות שהיא רק מחשבה.
ההתבוננות הזו מאפשרת בחירה , המרחק הזה מאפשר לנו לייצר אפשרויות בחירה רבות יותר ואחרות להתנהגות וכך לייצר גם חוויה שונה לפעם הבאה שנתקל ברגש( שמחובר אליה).
כל "כישלון" הוא הזדמנות לצמיחה .
תמיד ישנה תקווה.
