מעשה בבן מלך

הפעם הראשונה שאני זוכרת שנתקלתי בו היתה עוד בגן הילדים, משפט קטן מהגננת או הילדים והייתי נשברת.

זה המשיך בביה"ס ואני זוכרת שזה ממש ליווה אותי כל הילדות שלי  לא הייתי מסוגלת להכיל אותו, הרגשתי שהוא מכסה את כל כולי.

בכל פעם שהייתי מרגישה אותו מופיע ומתקרב הייתי מרחיקה אותי ממנו בהמון דרכים וטכניקות שהשתכללו עם השנים.

בהתחלה ניסיתי לתת לו שם אחר, הלבשתי אותו בדרכים שונות, צבעתי אותו בצבעים אחרים,

הקטנתי אותו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת עד שכמעט הוא לא היה נראה באופק כמעט בכלל .

הריחוק הזה עזר  לתקופה קצרה ,התחזקתי כמעט כלום לא היה חודר ומגיע אלי –נוגע.

אבל הוא היה מופיע תמיד "בדלתות אחוריות" של החיים –ברגעים לא צפויים.

ועם השנים הבנתי שאין לי דרך באמת לברוח ממנו כי זה בעצם לברוח ממני מעצמי.

ובמקום הבריחה החלטתי לראות אותו להכיר ולהבין אותו באמת, להתמסר אליו ולמה שהוא מביא איתו.

ההתמסרות הזאת לרגש ולחלק כל כך גדול בתוכי לקח אותי למסע פנימה.

מסע לתוך רגשות של כעס, בושה, פחד, התרגשות ועוד קשת גדולה מאד של רגשות שנמנעתי להרגיש אותם –מסע לתוך חיות!

ואז לאט לאט ראיתי איך אני מתחילה להחזיר לו את הצבע שלו, הצורה שלו, הגודל שלו .

ההתמסרות לרגש הובילה להשלמה ותחושת רווחה.

להיות מסוגלת להרגיש את הכאן ועכשיו ולהתמסר לרגשות שעולים, שאני מרגישה כאן, בלי מעקפים ,"תירוצים" או בריחה למקומות אחרים "נוחים" גרמה לי להרגיש שוב את הבית בתוכי.

המחשה יפה לכך היא:

"מעשה בבן מלך אחד שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודי, פשט בן המלך את בגדיו, וזחל אל מתחת לשולחן והתיישב שם ואכל פירורי לחם ועצמות כתרנגול הודו. למראה בן המלך נחרדו כולם והזעיקו את טובי הרופאים לרפאותו. אך לאחר מאמצים רבים התייאשו כל הרופאים ממנו ומשכו ידיהם, היות ובן המלך התעקש שהוא תרנגול הודו, ולא הבין מה רוצים ממנו הרופאים ושאר אנשי ארמון המלוכה.

יום אחד הגיע חכם אחד לארמון ופנה אל המלך ואמר: "מקבל אני על עצמי לרפאות את בנך החולה, אדוני המלך!" מה עשה החכם, פשט אף הוא את בגדיו וזחל אל מתחת לשולחן, נתיישב שם והחל לאכול אף הוא פירורי לחם ועצמות.

פתח בן המלך זוג עיניים משתאות ושאל את החכם: "מי אתה ומה מעשיך כאן?", ענה החכם בשאלה: "ואתה מה מעשיך כאן?", ענה בן המלך: "אני תרנגול הודו!", אמר החכם: "אף אני תרנגול הודו!"

וישבו שניהם יחדיו ואכלו פירורים ועצמות עד שנתרגלו זה לזה".

זהו בדיוק התהליך שקורה בתוך החלקים בתוכנו .

השלב הראשון הוא לראות את הרגש להבחין בו ,אחרי שאני רואה אותו להצרף אליו ולהסכים להתמסר לתחושה של מה שהוא מעלה בנו בלי שיפוטיות ,להביט בו כמו שאנחנו מביטים בילדים קטנים ,בילדים שלנו בעיניים אוהבות ,חומלות ומכילות.

ומשם לעבור דרכו עד שהוא הופך להיות חלק מאיתנו.

להיות מוכנים לתת לעצמנו להרגיש. באמת.